אירועי  1933 (בצ'כוסלובקיה, סבתא שלי עוזבת)   1939 – אבא נוסע לפולין לנסות להוציא את משפחתו

שנות החמישים – יד ושם – לכל אדם יש שם. טפסים לילדים.

בבית – סיפורים נוסטלגיים  שואה "לייט", ימי השואה, משפט אייכמן.

בינינו – לא קלטנו את גודל הטרגדיה, את עומק האסון. אי אפשר היה. 6 מיליון זה מספר לא נתפס, לא על ידי מבוגרים ועל אחת וכמה כשהיינו ילדים. נתפסה כאסון לאומי, כמו חורבן הבית, משהו במאקרו, לא אישי

המודעה בעיתון.

הקרן של סטיבן שפילברג לתיעוד ויזואלי היסטורי של ניצולי השואה. לתעד ממקור ראשון, עבור היסטוריונים וחוקרי שואה, ילדים ונוער, תלמידי העולם, ובעיקר – ומכחישי השואה. את החוויות לפני בזמן ואחרי המלחמה, מאגר מולטי מדיה הגדול ביותר און-יין. שמשמר את ההיסטוריה כפי שנחוותה על ידי הקורבנות.

הסרט "רשימת שינדלר."

המימון.

סדנא אינטנסיבית בבית התפוצות.

מבחנים, ראיון-דֶמה.

אלפי מתנדבים בכל העולם. בכל שבוע – בלדר למטה המרכזי של שפילברג בלוס אנג'לס בבונקר אטומי תת-קרקעי (שלא יושמד לעולם). 5 עותקים לארגונים ולניצול.

הרחבת ההגדרה של השורדים. (שירה, משה רוט, אצל פולנים)

בכל מקום שיש יהודים. 3000 מתנדבים, 35 מדינות בכל השפות.

ריאיון מחולק – ילדות, מלחמה ולאחריה. השואה לא מחקה זיכרונות ילדות, שעזרו אחר כך שהישרדות הנפשית.

קְדם-ריאיון, אורך ריאיון. דוגמאות – סיפורים מראיונות שונים.

למה לא סיפרו?

כי בשלב ההוא חיו בהכחשה והדחקה, לא התאבלו על המתים, היו עסוקים בבניית חיים חדשים, משפחות, קריירה, השתלבות בחברה הישראלית. חוויות של עשייה ויצירה אחרי שנים של פסיביות וחוסר אונים.

שנות השישים – פרופ' דווידזון, הצפת המרפאות. הקמת ארגון "עמך."

משפט אייכמן פותח פצעים.

למה פתאום סיפרו?

הילדים והנכדים דוחפים לספר, פרויקט שורשים, נוח יותר לדבר עם הדור השלישי (אין צורך לגונן), הסביבה פתוחה יותר , תגובת כעס למכחישי השואה (תוצאה מצוינת שמכחישי השואה לא התכוונו אליה), ראו את הסיפורים האחרים בספרות ובקולנוע, המפנה – במשפט אייכמן, חבלה באיכות החיים בזקנה, ריקנות הזקנה, אלה שמספרים –תחושת הקלה, החזיקו מעמד כדי לספר, לתעד, להעביר הלאה לדורות הבאים.

הנחיות למראיין – לא להפגין יותר מידי רגשות. איך אפשר?

השדים האפלים של גיבורת הספר מודעה בעיתון ושדים אפלים.

מרכיבים ביוגרפיים ובדיוניים – הגבול בין היסטוריה לספרות מותר? שאלה מוסרית. לספר את השואה ממקור ראשון – זכותם הבלעדית של ניצולי השואה בלבד, לכן לא היה צורך להמציא סיפורים הכול ישנו. חומר שיש להתייחס אליו בחרדת קודש, כמו לתנ"ך. אבל למען המסר.

יצירה היא לא רק שלי, מפגשים עם ניצולים ועם הדור השני, שהם בעצם גיבורי הספר.

הבחירה המודעת ולא מודעת שלי בפרויקט – כמו של הגיבורה – ירייה באפלה. אז כן, הגיבורה היא 100% אני וגם 100% לא אני. היא, כמוני, תוצר של השואה, המלחמות כאן, הפיגועים, החיים בצל הטרור, השאיפה לחיות כאן חיים נורמליים בסיטואציה לא נורמלית. ולא, לא היה לי רומן עם הצלם. לא הייתה סיבה שיהיה. אבל בספר שירת את העלילה.

וגם הניסיון שלה למתוח את הגבולות של עצמה ולקחת סיכונים – גם זאת אני. וגם – הפרדוקס שלה בין הצורך במסגרת וביטחון לבין הצורך בחופש – גם זאת אני.

דיבור כריפוי –  עיתונאית. פרויד, חז"ל. קרבה עם גבולות. ניצוץ של ריפוי. אבל לוקחת על עצמה את הפצעים של הוריה ושל המרואיינים, ומשלמת על זה מחיר נפשי.

הטריגר – הנסיעה לקיבוץ כפר הנשיא (ניצולי שואה).

מדוע מיקמתי את עלילת הספר במלחמת המפרץ (חדרים אטומים, מסכות גז, "הליכה כצאן לטבח").

מדוע רק שואה? – אולי סוג של הכאה על חטא על שלא רצינו לשמוע. התיקון. אבל לא רק שואה. אבל – סוג של שליחות.

כתיבה נועזת וחצופה. כן, חוצפה זה אני. להעלות משהו על סדר היום הציבורי שמחוץ למיינסטרים החמים והנוח, בעיקר על הפצעים של הדור השני, וחשבתי שצריך להכות עם נבוט בראש, בלי להתייפף, בלי להתנצל, להיות מושחזת וחדה עד כאב. אי אפשר אחרת להעביר את המסר הזה.

המסר – הדור הראשון. והשני – הצלקת לא נגמרה בשואה. תישאר לעולם, כמו חורבן הבית, כמו כל ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי.

דור של מהגרים. רמת ההכחשה ומנגנוני ההגנה של הניצולים היו כל כך חזקים למען ההישרדות שלהם שהם לא אִפשרו לעצמם לחוות את הקושי. אבל היא, הגיבורה, חווה בשמם, אוספת אליה את הפצעים שלהם, לא במודע כמובן. יורשת מהם. הורשת הסימפטום.

פרופ' דסברג וד"ר דינה ורדי – נרות זיכרון, נושאי החותם, אנדרטאות חיות, קדושי השואה. אין סיכוי להתמודד. עגלות המתים.

משך הכתיבה. תחקירים.

מהי הכתיבה? טיפול, ריפוי, פורקן, להשתעשע בסיטואציות דמיוניות ולבדוק איך אני מגיבה שם, הגשמת חלומות בכתב, העברת מסרים.

הסרט מכתבים מסבא (שלא היה) – נסיעה לגרמניה. הזווית האישית, החיבור עם המכתבים.